השופט י. צבן:
1. נגד מג'די עבד אלרחמן (להלן: "הנאשם") הוגש כתב אישום בגין נסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, הובלת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק.
על פי כתב האישום, ביום 11.6.07 עבדו תייסיר נתשה (להלן: "
תייסיר") ומוחמד חמידה (להלן: "
מוחמד") ביציקת בטון בכפר אבו גוש. בשעה 12:45 לערך ביקש הנאשם מתייסיר ומוחמד סולר מהמשאית בה הגיעו לאבו גוש. תייסיר סירב, והתפתח ויכוח קולני וקללות. הנאשם קילל את תייסיר, הרים קרש והחל להלום בחלונות המשאית. אז הגיע קבלן העבודות, צאלח עבדל-רחמן (להלן: "
צאלח"), שהוא גיסו של הנאשם, וסילק את האחרון. הנאשם עלה על גבעה, המשיך לקלל ויידה מספר אבנים לעבר תייסיר ואיים עליו באמרו: "
אני אירה בך ואזיין אותך אתה עוד תראה...". תייסיר נפצע ברגלו השמאלית מאחת האבנים שהנאשם ידה לעברו. הנאשם עזב את המקום, וכעבור כרבע שעה חזר כשהוא רעול פנים ואקדח בידו. הנאשם כיוון את האקדח לעבר תייסיר ומוחמד, צעק "
חזרתי לירות בכם" וירה בהם מספר כדורים בכוונה להמיתם. תייסיר נפגע משני קליעים אשר חדרו לחזהו ולבטנו, והוחש לבית חולים שם אושפז במחלקת טיפול נמרץ למשך מספר ימים במצב אנוש.
תשובת הנאשם לכתב האישום
2. הנאשם הודה בעובדות הנוגעות לויכוח הקולני, למעט העובדה כי ניסה לפגוע בתייסיר באמצעות הלמות הקרש במשאית, וכן כפר בעובדה כי זרק אבנים לכיוונו של תייסיר. בנוגע לאיומים שנשמעו מפיו טען הנאשם כי מדובר בלשון שגורה בפיהם של תושבי הכפר, ואין הכוונה באמירת הדברים למשמעותן המילולית ממש.
לגבי אירוע הירי, הנאשם כפר בהאשמות, וטען טענת אליבי לפיה חזר הביתה לאחר הויכוח, התקלח, נח ויצא לסיבוב קצר בכפר. אחרי הסיבוב חזר לביתו של אחיו, שם שהה עד שהגיעה המשטרה לעצרו.
כן טען הנאשם כי התגלו מחדלי חקירה חמורים שפגעו פגיעה ממשית באפשרותו להתגונן. מחדלים אלה כוללים את אי-חקירתו של אחד העדים לויכוח, חוסר בממצאים הקשורים לאירוע, כגון אקדח ובגדי היורה, בדיקות פורנזיות שלא בוצעו בצורה מלאה ועל פי הכללים, חקירות שלא תועדו כחוק, וטביעות נעליים שלא נלקחו מזירת האירוע. לאור כל אלה, טען הנאשם לקיומו של ספק סביר בדבר היותו היורה.
רקע עובדתי ודיוני
3. במסגרת עבודתם כצוות המפעיל משאית לשאיבת בטון, הגיעו תייסיר ומוחמד לאתר הבניה בכפר אבו גוש, שם היו אמורים לבצע יציקת בטון. הנאשם עבד בטפסנות באתר הבניה תחת פיקוחו של צאלח, שהוא גיסו.
פועלים העובדים בעבודות בטון נוהגים להתיז סולר על מגפי העבודה כדי שלא יידבק ויתקשה עליהם בטון. כאשר הגיעו תייסיר ומוחמד עם המשאית, ביקש הנאשם להשתמש בסולר מן המשאית על מנת להתיז על נעלי העבודה שלו. תייסיר, נהג המשאית והאחראי עליה, סירב. כך התפתח ויכוח, שגלש לצעקות, קללות, וכן לאלימות מצידו של הנאשם. הנאשם קילל את תייסיר, לקח מקל עץ, היכה בחלון המשאית, ונבלם על ידי אנואר איברהים (להלן: "אנואר") וצאלח, שהורה לנאשם לעזוב את המקום. הנאשם החל לעזוב את האתר ולצעוד לכיוון ביתו כאשר הוא מלווה באנואר, ובמעלה הכביש המשיך לקלל את תייסיר וצאלח ולאיים על חייהם, באומרו כי יחזור ויירה בהם. לאירועי הויכוח היו עדים מספר, ועיקר העובדות לגביו אינן שנויות במחלוקת.
4. בחלוף כרבע שעה עד חצי שעה מתום הויכוח, הגיע לאתר הבניה אדם רעול פנים חמוש באקדח, וירה מספר קליעים לעברו של תייסיר מטווח קרוב מאוד. תייסיר נפגע באורח קשה משני קליעים אשר חדרו לחזהו ולבטנו, ואושפז במחלקת טיפול נמרץ למשך מספר ימים. גם על עובדות אלו אין מחלוקת.
5. בעקבות האירוע ניתנה
עטווה, מעין פיצוי שנועד למנוע עימות אלים בין משפחות הצדדים המעורבים באירוע, ולהוביל בהמשך להפסקת אש, ולסולחה- דהיינו, סיום הסכסוך. העטווה ניתנה מטעם משפחת עבד אלרחמן, משפחתו (המורחבת) של הנאשם, למשפחת נטשה, משפחתו של תייסיר.
6.
עיקר המחלוקת בענייננו נסב סביב זיהוי היורה באירוע הירי. המאשימה טוענת כי כל האירוע נשוא אישום זה מהווה מסכת עובדתית בלתי ניתנת להפרדה, והנאשם שאיים בירי במהלך הויכוח הוא זה שמימש איומיו וירה זמן קצר לאחר מכן. הנאשם טוען כי לא הוא ירה, ולמצער קיים ספק סביר לגבי היותו היורה. לגרסתו, לאחר הויכוח חזר לביתו, התקלח והלך לנוח בחדרו. לאחר מכן יצא לסיבוב קצר בכפר, כפי שמסר בעדותו, כדי לראות בחורה מקומית שהוא חפץ להתחתן איתה, וכך להירגע מסערת הנפש שעבר בעקבות הויכוח. לאחר מכן עלה לביתו של אחיו אחמד, איתו שוחח ושתה כוס קפה עד שהגיעה המשטרה לעצרו.
זיהוי היורה
7. באתר הבניה עבדו באותו יום מספר אנשים, שהיו עדים הן לויכוח והן לאירוע הירי.
צאלח מכיר את הנאשם עוד מילדות, ולדבריו "הוא כמו הבן שלי" (123). בעדותו תאר את היכרותו עם הנאשם, וציין כי לפני האירוע נשוא כתב האישום הנאשם קיבל מכה בראשו בקטטה בה היה מעורב. צאלח מספר כי בתקופה שלאחר הקטטה הנאשם לא עבד במשך כחודשיים, החל לעבוד תקופה קצרה בבניין, ולאחר מכן צאלח קיבלו לעבודה אצלו. צאלח מעיד כי לפני אותה קטטה הנאשם היה בעל אופי לא בעייתי, 'חינוך טוב', 'עובד טוב', ולאחריה חל בו שינוי- הפך ליותר 'עצבני'.
בעדותו מגולל צאלח את השתלשלות אירוע הויכוח, האלימות מצידו של הנאשם כלפי תייסיר, והאיומים אותם השמיע הנאשם לעבר תייסיר ולעברו, אם כי לא הזכיר את יידוי האבנים. לאחר הויכוח צאלח נשאר באתר, וביקש מתייסיר ומוחמד לבצע את היציקה על אף האיומים החמורים שהושמעו מצד הנאשם, וביניהם: "
אמר אני הולך להביא נשק ולהרוג אתכם".
צאלח לא חשד שיש באיומים ממש, שכן הוא מכיר מקרוב את הנאשם:
"
אחרי שהוא (הנאשם) עלה, בקשתי סליחה מהבן אדם, הנהג של המשאבת בטון. הוא רצה ללכת וביקשתי ממנו ואמרתי כל הבטון הגיע אני אעשה את זה ונמשיך, בעזרתכם נגמור את זה. נהג המשאבה אמר הוא יעשה את זה, ואמרתי הוא לא יעשה את זה... אני מכיר אותו, הוא כמו הבן שלי." (ע' 123, ש' 4-9).
כאמור, צאלח נשאר באתר ונכח באירוע הירי, כ-20 עד 30 דקות מאוחר יותר. הוא
זיהה בבירור את היורה כנאשם: "
באותו רגע זה אותו גוף של מג'די, אותה צורת הליכה של מג'די והגובה של מג'די" (פרו' 125, ש' 6). אמנם בהמשך עדותו אומר צאלח כי הוא אינו "
יכול להגיד שהוא (הנאשם) או לא הוא עשה את זה" (פרו' 138, ש' 3), אך נראה כי הוא מבטא את הסתייגותו מהפללת בן משפחה, שכן הוא העדיף לא להיות זה המפליל את גיסו.